אוניות - הרפתקאות

פוסט ראשון בבלוג. מרגש. אבל ממש.

ממה מתחילים?

נתחיל מסיפור.

אני אוהבת סיפורים. תמיד אהבתי. במיוחד אהבתי שיקריאו לי אותם.

גדלתי בקיבוץ, בלינה משותפת. בכל ערב אבא או אמא לוו אותי לבית הילדים והשכיבו אותי

לישון. ברגע שנכנסתי למיטה היה לנו טקס קבוע - סיפור ואז שיר, חיבוק ונשיקה ולפעמים...

עוד סיפור.

אבא היה מקריא מספר. מקס ומוריץ פורעי החוק היו אהובים עליו וגם ביאליק וסיפורי התנ"ך

מספר עב כרס.

אמא היתה מספרת מהדמיון. סיפורים מהילדות שלה עם עיזה פזיזה, סיפורים מעבודתה בלול

בנערותה או אגדות שהיתה ממציאה.

אצל אמא הסיפורים היו עסיסיים, מלאים בפרטים ציוריים, מתובלים בדמויות עם שמות ארוכים

שקשה להגות. כמו שאני אוהבת.  

סיפור אחד אהבתי יותר מכולם -  "גלי ילדה של ים" .

אמא ספרה בו על ילדה בשם גלי שאבא שלה חוזר מארץ רחוקה הביתה לפגוש את ביתו

האהובה.

("אבל אמא – למה הוא בארץ רחוקה?")

האבא יוצא במסע מסמר שיער באוניה גדולה והוא נושא עמו מתנה לגלי – בובה גדולה

מפלסטיק עם עיניים כחולות שנפתחות, שיער בלונדיני, שמלות להחלפה והכל ארוז בקופסת עץ

מהודרת..("אמא הבובה תיהיה רק שלה?")

במסע שלו אבא מטלטל בספינה בסערה גדולה, רואה חיות ימיות מופלאות ("אמא היו גם

כרישים ומפלצות ממש מפחידות בים?") הולך לאיבוד אבל תמיד מוצא את הדרך בחזרה..

גלי כל יום הולכת לחוף ומחכה לאבא. ("אמא, גלי גרה ממש על הים? לא קר לה על החוף?")

כל אוניה שמגיעה לחוף מעוררת בה תקווה אבל אבא מתעכב. בסוף הוא מגיע ואיתו גם

הבובה.

אז אמא היתה אוספת אותי בזרועותייה, מחבקת חזק חזק ואומרת: ככה אבא חבק את גלי

כשהוא פגש אותה. ככה חזק.

 בתקופה האחרונה נזכרתי באהבה גדולה ברגעי הקסם עם אמא והסיפור שחזר וסופר בחדר

הקטן ההוא בבית הילדים, את הלב שלי שהתרחב מתיאורי ההרפתקאות והחיבוק החזק .

אני יושבת בסטודיו מקפלת סירות מנייר של ספרים ישנים, רוקמת אותן בחוט זהב ומשיטה

אותן להרפתקאות חדשות. יודעת שהן יהיו מדהימות.

* גלי ילדה של ים - ציור מקורי *