אי שלמות ואי של שלמות

לפני כשנה באה לבקר אותי בסטודיו קבוצת נשים המשתתפות בחוג עיסת נייר ממרכז הארץ  עם המורה שלהם.

ישבנו בסטודיו ,שתינו תה, הסתכלנו על הקירות שמסביב, דברנו על העבר ועל מה הוביל, על תהליכים ולמידה, לאן אני שואפת ומאיפה הכל בכלל התחיל.  

בנות החוג, נגעו בזהירות בפסלים, משמשו בעדינות את הנייר ,הורידו משקפיים והסתכלו בעיניים נרגשות ממש מקרוב על הפרטים.

בכל המפגש שמתי לב בזוית העין שהמורה שלהן לא שקטה.. בסוף שאלתי אותה בשקט אם יש בעיה? התשובה היתה – הגימורים. הגימורים שלך לא מושלמים, ככה לא עובדים בעיסת נייר.

כל חיי הקפדתי שהגימורים שלי יהיו מושלמים.

ככה גדלתי וחונכתי. יש דרך מסוימת לעשות את הדברים . יש מסלולים, נתיבים – בחרי את שלך ותעשי אותו מושלם.

שנים של יצירה ופיסול בנייר בהן עבדתי בדיוק לפי "הכללים" – עיסת נייר חלקה שעברה תהליך של פרוק ומחיקת זהות בבלנדר כזה או אחר, פיסול פרטים עדינים, צבעוניות עשירה וזועקת ושכבות של לכה מכסות את הכל.

לפני כמה שנים הרגשתי שמספיק לי. איפה שהוא האמנות שלי היא כבר לא אני. לא מצאתי את עצמי בכל הגימורים המושלמים.

עשיתי מכירת חיסול בסטודיו של הקולקציות הישנות והצבעוניות, צבעתי קירות, הזזתי כונניות וישבתי רגע לנשום.

ברגע הזה של הנשימה העזתי לשמוט את המושלם.

את עיסת הנייר שלי אני לשה בידיים , מכניסה לתוכה את כל המחשבות , משאירה בה תמיד גושים קטנים לא מעוכים. מפסלת את הפסל בנשימה אחת – לא חוזרת מתקנת, ממלאת חריצים ומיישרת קמטים,

אני צובעת ומציירת ללא תכנון מוקדם, לפי מה שבאותו הרגע בלב. כשהצבע מתייבש עוברת עם סכין וחורצת. משליטה פגיעות

מאז שהגימורים שלי לא מושלמים אני כל כך הרבה יותר שלמה.

מסכה שבטית #08